ביצירתו מתאר פרנק הריס את סיוריו במזרח אפריקה ואת הכיבושים המיניים הרבים שחווה בעת סיורים אלו,תוךשהוא מתבל אותם באזכור שמותיהם של ידוענים ופוליטיקאים שהיו נערצים בתחילת המאה העשרים. כפי שאפשר לראות, כיבושיו של הריס כללו לא רק גבירות אנגליות, אלא גם נערות הודיות ואף אמזונות אפריקניות. וכך, ממרומי גיל שישים וחמש, מתאר הריס את הרפתקאותיו בארץ סין:
יום אחד בפקין הראו לי מנגנון הראוי לתאור שכן מכוון הוא לגרום הנאה לשי סין. הוא מורכב מכדור אליפטי דמוי ביצה עשוי כסף או שנהב, וגודלו כגודל ביצת עוף קטנה. הסינים מסירים את מכסה הביצה, ממלאים אותה כדי מחציתה בכספית, חוזרים וסוגרים אותה ומשמנים אותה בקפדנות.
האשה תוחבת את החפץ לתוך אבר המין שלה ומתעתרת על כיסא נדנדה, הנע קדימה ואחורה. הנדנוד מניע את הכספית מקצה אחד של הביצה אל הקצה השני, וזו מחליקה בתעלה הרכה ומעוררת תחושה מיוחדת של התרגשות מינית. הקצוות האליפטיים מסייעים בידי האשה לחלץ את הביצה.
החזקתי בידי ביצה כזו תקופה ממושכת, למעשה החזקתי כמה, אך חילקתי את כולן במתנה. חייב אני להודות כי פעולתן מופלאה היא. תולדותיה של הביצה האחרונה ראויות שיספרון.
בחוזרי ללונדון נמצאו ברשותי כשש או שבע ביצים, וחמש מהן הפקרתי בידי אחת ממכרותי אשר הונתה אותי לאחר מכן ומכרתן בסכום המדהים של חמישים לי”ש לאחת. כיוון שהאמנתי כי החמש שמורות עבורי באנגליה, נטלתי עימי את השתיים הנותרות לאמריקה, ואת האחת מהן נתפתיתי לתת כדורון לאשה ברזילאית מתוקה שפגשתי על האניה. שנינו מצאנו באותו חפץ שעשוע רב. את השניה הברחתי במכס והבאתי עימי לניו-יורק. כיוון שהיתה זו האחרונה - אלאס! האחרונה שראיתי מימי - שקבלתי זמן ממושך טרם שנפרדתי ממנה. שלוש גבירות התחרו עליה: גלוריה ס., דוגמנית, גואון ב., נערת מקהלה, ואלזה מ., אשה נשואה אשר בעלה דומה שהיה נטול תחושה מינית. למען האמת נפלה החלטתי לזכותה של האחרונה עוד מלכתחילה, העלמה נזקקה לה. לרשות השתיים האחרות עמדו מעריצים גברים בשפע, כולם נכונים לשרתן. אך משום מה גמרתי אומר כי אלזה לא תזכה באותו חפץ בחינם. לפי מיטב ידיעתי, היתה זו הביצה היחידה מסוגה באמריקה כולה.
יום אחד הראיתי לה את החפץ.
“הו, מה נפלא! האם זה בשבילי”
צחקתי בקינטור.
“האם חושבת את שאת ראוייה לה!” אמרתי בקול מלא רמזים.
“כיצד יכול אתה לומר דבר כזה!” קראה אלזה. זה כחודש שאתה עושה בי כחפצך. מה עוד יכולה אני לעשות על מנת לזכות בה?
“נראה”, אמרתי במסתוריות.
שבוע לאחר מכן - היא היתה להוטה לביצה כל אותו זמן - הצגתי את התנאים הבאים. היא צריכה לזמין לפחות שמונה אורחים לסעודה, כולל אותי עצמי. לאחר הסועדה שומה עליה לפרוש ולשלשל את הביצה פנימה, ולחזור לחדר שבו אשמור אני עבורה את כיסא הנדנדה. כשתכנס, אקום אני ואציע לה את הכיסא, והיא תתישב; ואז בנוכחות בעלה ואורחיה, יהא עליה לנוע בכיסא הנדנדה קדימה ואחורה עד הגיעה לאביונה. אלזה צחקה באושר, ודומה שנהנתה לא פחות ממני מן הרעיון שתבצע מעשה כה נוע בטרקלין מכובד. המועד נקבע, ובערב המיועד עטפתי את הביצה המשומנת בנייר זכוכית והבאתיה לביתה, היא נטלה אותה ללא מילה והמשיכה לקבל את פני אורחיה אשר החלו כבר להגיע.
בעלה היה גבר מנופח ולבבי בשנות הארבעים שלו, סוכן ביטוח, כמדומני. חיכתי לעצמי בהרהרי כיצד יזועזע אם תספר לו אשתו על אודות מבצעו. לאחר הסעודה, עברו האורחים לטרקלין ואחד מהם התיישב ופרט נעימות קלות על הספנתר. אלזה, נאמנה לדיברתה, נעלמה לחמש דקות וחזרה לאחר מכן לחדר. איש לא הציץ בנו כאשר התרוממתי והושבתיה בנוחיות על כיסא הנדנדה. לחצתי את ידה והתיישבתי לצפות במחזה. הכיסא החל להתנועע, עיני אלזה נעצמו, והתנודה האינטימית החלה. מתחילה לא הבחין בה איש אך בהדרגה, לצלילי “איוושת האביב” של סינדיג, חשו כל הנוכחים כי אלזה נושמת בכבדות. מאמציהם להתרכז במוסיקה נכרו בהם, אך עיני אלזה נעצמו בחוזקה. לסתה נתהדקה ומתיחות קלה ניכרה ברקותיה. נשימתה הפכה להיות קולנית. לבסוף קם בעלה בחרדה וניגש אליה על קצות אצבעותיו.
“אלזה יקירתי… אלזה!”
תשובתה היחידה היתה אנקה חלומית שבעטיה החליט הפסנתרן להיכנע. הפסנתר דמם. כל העינים ננעצו באישה המתנשפת ובבעל הנבוך שנטל את אחת מידיה של אלזה, והחל סוטר עליה בצורה מגוחכת וחסרת תועלת.
“האם לקרוא לרופא, יקירתי?”
אין תשובה. אלזה חייכה באושר ונינוחה בכיסא, כשעיניה עצומות, ללא זיע. הגיע זמני להתערב.
“התקף של חולשה, בלי ספק”, אמרתי בטון מקצועי, כל העינים הניבטות קיבלו בתודה את הסברי, שלא הסבירו ולא כלום. “סבורני כי אם יואילו האורחים ל..” פתחתי ולא יספתי.
“כמובן, כמובן”. כולם קמו ללכת, בהתנצלם בקולות עמומים באוזני בעלה של אלזה. הוא לחץ בטשטוש מוחין את ידי כולם.
שעה שליווה אותם את הדלת, חלצה אלזה את הביצה, קרצה לי ונינוחה בכסאה. פגשתי את בעלה בשובו.
“אין צורך לקרוא לרופא,” אמרתי בקול מרשים ככל האפשר. גיליתי את הסיבה מין עייפות עצבנית. אשתך היקרה תיטיב לעשות אם תיטול לעצמה חופשה קצרה”.
[…]
אלזה יצאה לחופשה בת שבועיים למיין. בעלה נשאר בניו-יורק. היא ואני בילינו ארבעה-עשר יום אילים על חוף הים.
בסוף הספר מציג הד”ר א. פרקינסון סמית’ נספח, מכתב גלוי לאלו שאינם נישאים:
